פסח מגיע ואיתו ליל הסדר…

פסח מגיע ואיתו ליל הסדר,
אנחנו מצווים לספר לילדנו את יציאת מצריים ולפעמים אני מרגישה שב״כאן ועכשיו״ רבים מהילדים נמצאים בין המיצרים, הם אלה שיכולים לספר לנו על מאמציהם להיחלץ מהעבדות לחירות.
אם הם היו מדברים ואנחנו היינו קשובים – היינו עדים להגדה מרתקת.
רבים מאיתנו זוכרים את הימים בהם נאלצנו לשבת בביה״ס שעות רבות ולהקשיב לשיעורים. לחלקנו זה היה סיוט.
תחשבו על המילה הבעייתית ״להכריח״, להכריח את עצמי להתעניין וללמוד לפעמים שעות למבחנים ולא להצליח לקבל הערות/תעודות/ביקורות…
אפילו כדי לצאת לשרותים צריך לבקש רשות.
חלק מהילדים יעשה הכל כדי לקבל את הערכת המבוגרים (שאנחנו כילדים תלוייח בהם לחלוטין), חלקם יעשו הכל על מנת לרצות, וכשיצליחו כמובן ישמחו, אבל רבים יהיו מתוסכלים, ירצו להצליח אבל לא
מצליח להם.
ולמרות הרצון לברוח הם סובלים שעות, תקועים באותו מקום.
האם זו חרות?
מחובתנו כהורים וכמורים לאפשר לילדים ״לעשות את יציאת מצריים שלהם״, לא לברוח, לא לחזור למצריים, לא להימנע, לא להכריח ולא להשפיל.
מחובתנו להבין בלי לפחד איפה כואב, איפה קשה ושם לתמוך.
לדעתי יש לעשות זאת דרך משחק (כי זו דרכם של ילדים), כדי לאפשר לילד להיות אדם חופשי הבוטח בעצמו וביכולתו להתגבר על קשיים.
את ים סוף חצו בני ישראל מבלי להתמהמה.
כך אני מאמינה – אין להתמהמה.
מאחלת חופש במובן האמיתי של המילה.

אהבתם? שתפו...

שתפו בפייסבוק
שתפו בווטסאפ
הדפיסו
שתפו במייל

השאירו תגובה

0
    0
    העגלה שלך
    העגלה שלך ריקההמשך לקנות